הודעת פתיחה


ברוכים הבאים לבלוג שלי,

מטרתו של בלוג זה היא לשתף אתכם בתובנות שרכשתי במהלך החיים בתחומים שונים. תובנות בנושא החיים שיפורם ושיפורו של העולם.
רוב המאמרים כתובים במבנה של תהליך לוגי. כלומר תהליך בו כל שלב מוביל לשלב הבא, ובצורה זו הוא מוביל את הקורא להבין את אותה התובנה שגיליתי.
אציין מראש שרכישת התובנות המוכלות במאמרים דורשת קריאה סבלנית וחשיבה רבה.
חלק מהמאמרים יופיעו בספר שאני מתכוון לכתוב בעתיד, לכן אשמח לקבל מכם שאלות והערות בונות שיסייעו לי לשפר את המאמרים, להפוך אותם לקריאים ומובנים יותר וכמובן, אם לדעתכם טעיתי במשהו, אשמח לשמוע.

אני מאחל לכם קריאה מהנה, מעניינת ומרחיבת אופקים...

יום חמישי, 25 בדצמבר 1980

אבחנה בין המציאות הפנימית לחיצונית



שאלה: אם עץ נופל באמצע היער, כשאין נפש חיה מסביב שתשמע, האם הוא ישמיע קול?

כמה מוזר שזה עשוי להישמע, אך התשובה היא לא.

מדוע אני טוען שעץ זה לא ישמיע קול?

לשם כך עלינו להבין קודם כל מהו קול.

אם נחפש את ההגדרה המדעית הנפוצה ל"קול" אנו עשויים למצוא הגדרה מעין זו:

"דפוס משתנה של לחץ המתפשט באוויר או על גבי תווך חומרי אחר" 

על פי הגדרה זו, עץ הנופל באמצע היער ישמיע קול ללא קשר אם יהיה שם מישהו שישמע אותו.

אך אני טוען שהגדרה זו היא אינה מתאימה לתיאור תופעת הקול, כי אם לתיאור תופעה פיסיקלית חיצונית. בעוד קול, הינו תופעה פנימית, המתרחשת בתודעה בלבד (ולא רק זו של בני אדם).

לא רק בקול מדובר. למעשה כל תפישה חושית כגון קול, תחושה, טעם, ריח ומראה (על נגזרותיו: בהירות, צבע, צורה) הינה תופעה פנימית המתקיימת בתוך התודעה ולא בעולם החיצוני. התודעה כאמור, כפי שהגדרתיה במאמרים הקודמים, הינה היכולת לחוות חוויה, בין אם היא תהיה חושית, רגשית או מחשבתית. (להרחבה ראה במאמר "מהי הוכחה", בחלק העוסק בשאלה "מי אני")

בנקודה זו, ייתכן שחלק מהקוראים עשויים לחשוב שמאמר זה עוסק ברעיון פילוסופי מתחכם וחסר חשיבות. אך מנקודת ראותי מדובר באבחנה שהיא קריטית להבנת המהות האמיתית של הידע, כלומר של הנסיון שלנו לתאר עבור עצמנו את האמת. על חשיבות אבחנה זו אפרט בהמשך המאמר.


כמו כן, הנסיון להסביר אבחנה זו לאחרים הראתה לי שאבחנה זו כלל אינה פשוטה לתפישה, וזאת לדעתי משום שהשפה בה אנו משתמשים משתמשת במילים זהות לתופעות שונות. למשל במילה "קול" אנו משתמשים על מנת לתאר שתי תופעות שונות, אשר נמצאות בהתאמה כה רבה אחת עם השניה כך שאנו חושבים שמדובר בתופעה יחידה.

מסיבה זו אציג את הדוגמאות הבאות על פי קלות ההבנה, מהקל לקשה, על מנת שהדוגמאות הפשוטות יותר יקלו על הבנת הדוגמאות המורכבות יותר.


מהו ריח, מהו טעם?

אנו אומרים שהפרח מפיץ ריח מבושם.

נשאלת השאלה, מהו הריח?

תשובה אחת יכולה להיות שהריח הוא מולקולות מסוג מסוים שהפרח מפיץ באוויר, ושאנו יכולים לחוש אותן באמצעות אפנו.

אנו אומרים שלדבש יש טעם מתוק.

נשאלת השאלה, מהו מתוק?

תשובה אחת יכולה להיות שהמתוק הוא מוליקולות בעלות תכונות מסוימות המעוררות בלשון שלנו טעם ייחודי.

אני מאמין שכבר כעת ניתן להבין או לפחות להרגיש שההסבר שריח וטעם הינן למעשה מוליקולות אינו נכון: ראשית כיוון שמולקולה היא תופעה שאנו מכירים באינספור מקרים שונים, ללא קשר לטעם או לריח. שנית, אם הגדרנו שמוליקולה היא ריח, כיצד היא יכולה להיות גם טעם? בדוגמא זו קל לראות שטעם וריח הם אינן מוליקולות. אלו הן חוויות חושיות היכולות להתעורר כאשר אברי חוש הטעם והריח שלנו באים במגע עם מוליקולות מסוימות. הן גם יכולות להתעורר באמצעים אחרים, כגון בכוח הדמיון או על ידי גירוי חשמלי של אזור מסוים במוח.

מהי המשמעות העמוקה של אבחנה זו?

המשמעות היא שטעם וריח אינן תופעות השייכות למציאות הפיסיקלית. אלו הן תופעות הקיימות בתוך העולם הפנימי שלנו, בתודעה. ישנם מכשירים שונים היודעים לזהות מולקולות שונות. לא ניתן לומר עליהם שהם חווים ריח או טעם. 

אנו יוצאים מנקודת הנחה שכל אדם הטועם דבש חווה את אותה חווית טעם שאנו קוראים לה מתוק, אך אין לנו כל בסיס להניח זאת. מעולם לא חווינו את תוכנה של תודעה אחרת מאשר זו שלנו. יתכן שכשנמלה טועמת דבש היא חווה חווית טעם שונה לגמרי מאדם. יתכן שאדם אחד חווה חווית טעם שונה במעט או שונה לגמרי מאדם שני, אך שניהם קוראים לה מתוק כי למדו לשייך מילה זו לחוויה שהם חווים.


נחזור כעת לקול.

האם הקול הוא תופעה פנימית או חיצונית? ההגדרה המדעית הגדירה את הקול כוויברציה המתפשטת בתווך כגון אויר. אך כולנו יודעים שתדרים נמוכים של ויברציות אוויר, המוכרות גם בשם באס, ניתן לחוותן כתחושה פיזית. אדם חרש יכול לחוש פעימות של באס, אך אינו יכול לשמוע שום קול. מכאן שהוויברציה הנישאת באוויר אינה הקול כשלעצמו. היא תופעה פיסיקלית היכולה לעורר בתודעתנו את חווית הקול, וכמו שראינו, בתדרים מסוימים, גם את חווית התחושה. ביום יום אנו משתמשים במילה קול לתיאור שתי תופעות שונות: את תופעת הוויברציה באוויר ואת תופעת חווית הקול הנתפסת בחושים. במרבית המקרים ישנה התאמה כה רבה בין שתי התופעות, כך שאנו תופשים אותן כתופעה יחידה.

התווים, דו רה מי וכו', אינם קיימים בעולם החיצוני. קיימים תדרי ויברציות מוגדרים היכולים לעורר את חווית הקול של התווים בתודעתנו. כשאנו שומעים את התזמורת מנגנת, אין שום "מוסיקה" שם בחוץ. יש רק דפוסים מורכבים של תדרים, המיוצגים בתודעתנו כיצירה מוסיקלית.


כעת בואו נדבר על אור.

האור הנראה מוגדר בתפישה המדעית כגל אלקטרומגנטי בטווח תדרים מסוים. עוצמת ההארה מוגדרת כעוצמת הגל וצבעו של האור מוגדר כתדירות ספציפית של הגל. האם צבע הוא תכונה של האור?

אם כן, מהו הצבע של גלים בתדר אולטרה סגול? מהו הצבע של גלים בתדר איפרא אדום?

אנו עשויים לטעון שאיננו יכולים לקלוט בחושים גלים אלקטרומגנטיים בתדר של אור תת אדם או אולטרה סגול ולכן איננו יודעים מהו הצבע שלהם. עם זאת כבר כיום יש לנו מצלמות היודעות לצלם תמונות בתדרי אולטרה סגול ואינפרה אדום אך אלו אינן מסייעות לנו במתן מענה לשאלה מהו הצבע של קרינות אלו. המצלמות מציגות את הנתונים שקלטו בצבעים בתחום הנראה, למשל בגווני אפור, על מנת שנוכל לתפוס את התדרים הללו כתמונה. אילו יום אחד יהיו לנו חושים שקולטים קרינה תת אדומה ואכן היינו רואים צבעים חדשים, נשאלת השאלה האם הצבעים הללו היו הצבעים של הקרינה, או שהחושים החדשים שלנו, בדומה למצלמות שיש בידינו כיום, הם אלו שייצרו צבעים אלו, על מנת לייצג את ערכי הקרינה שהם קלטו כייצוג מרחבי, כלומר כתמונה, בתודעתנו?

האם תהיתם אי פעם מדוע הצבעים כל כך שונים אחד מהשני? הרי מבחינה מספרית התדרים השונים הנמצאים בטווח האור הנראה הם רציפים. מדוע אם כן איננו רואים את הצבע כעלייה הדרגתית, נניח בין אדום לסגול:


מדוע אנו רואים לאורך הסקאלה צבעים בעלי אופי כה שונה, כמו צהוב, ירוק וכחול?



הסיבה היא שצבע הוא תכונה נפשית ולא תכונה של האור. סולם תדרי האור הנראה הינו רציף ואחיד, אך בתודעתנו מיוצג האור בצורה שאינה אחידה.

על פי הידוע לנו כיום, חוש הראיה שלנו מכיל שלושה סוגי תאים המגיבים עם קרינה אלקטרומגנטית בטווח האור הנראה. תא אחד מפיק בנו חוויה של אדום, השני חוויה של ירוק, והשלישי כחול. עובדה משמעותית לנושא הנידון היא שטווח תדרי הקרינה האלקטרומגנטית אליהם רגישים התאים השונים, חופף בחלקו. (כפי שניתן לראות בגרף) 



למעשה תאי הקליטה של האדום והירוק רגישים כמעט לאותו טווח תדרים. המשמעות היא שאת אותו תדר של אור אנו יכולים לחוות גם כאדום, גם כירוק וגם ככחול, אך בעוצמות שונות. שאר הצבעים אינם קיימים אפילו בקולטנים, והם נוצרים בתודעתנו כחוויה של שילוב שלושת הצבעים המקוריים. 


לסיכום, יכולנו לראות שקול וויברציה באוויר הינן תופעות שונות, שצבע ותדר קרינה אלקטרומגנטית הינן תופעות שונות, וכך הלאה. תופעה אחת שייכת למציאות הפיזית ותופעה שנייה שייכת למציאות הפנימית, כלומר לתודעה. ההתאמה הרבה והעקבית בין צמדי התופעות הללו גורמת לנו לתפוש אותן כאחת.


המוח אינו המציאות הפנימית

בנקודה זו חשוב להבהיר נקודה שעשויה ליצור בלבול. הראנו, למשל, שהאור הוא תופעה פיסיקלית חיצונית, ושהצבע הוא תפישה פנימית או פרשנות פנימית לתופעת האור. ניתן להתבלבל ולחשוב שכל התהליכים המתרחשים לאחר שהאור פוגע בעין, כלומר שחרור של חומרים כימיים מסוימים ליצירת אותות חשמליים המעובדים על ידי המוח, הם המציאות הפנימית, אך לא כך הוא הדבר. בעוד שניתן להסיק מהידוע לנו על חוש הראיה, שקולטני האור בעין והתהליכי העיבוד המוחי הם אלו שמפרשים את תדרי האור הרציפים לשלושה דחפים התואמים לצבעים כחול, ירוק ואדום, הם כשלעצמם עדיין אינם חווית הצבע. אפילו שמדובר בתהליך הקורה בתוך מערכת העצבים מדובר בתהליך פיסיקלי חיצוני לתודעה. בסופו של דבר מדובר באותות כימיים או חשמליים, שהם תופעה פיסיקלית חיצונית ידועה ומדידה ללא קשר לתופעת הצבע. אלו הם אינם הצבע כשלעצמו. הם רק קוד שהתודעה יודעת בדרך כלשהי לקרוא ולתרגם לצבע המתאים. 


חשיבות האבחנה בין המציאות הפנימית לחיצונית.

היכולת להבחין בין תופעות המציאות הפנימית לחיצונית מעוררת מיד מספר שאלות חדשות ומספר הבנות חדשות.


1) המציאות אינה קיימת

ההצהרה: "המציאות אינה קיימת" אינה שוללת את קיומה של המציאות הפיסיקלית החיצונית, אך היא טוענת שאנו כלל איננו מכירים אותה. מה שאנו קוראים לו מציאות הוא בעצם "תפישת מציאות". פרשנות מסוימת, תואמת יותר או פחות, את עולם התופעות הפיסיקליות שאיתו אין לנו (לתודעה) מגע ישיר. למעשה אם נשאל האם עיוור צבעים שאינו מצליח להבחין בין ירוק לאדום רואה את המציאות באופן שגוי מאדם בעל ראיה רגילה? התשובה היא לא. הצבע האדום והצבע הירוק אינם קיימים במציאות. הם קיימים רק ב"תפישת המציאות". כך שאף אחד אינו צודק או טועה בפירוש המציאות. עם זאת היכולת להבחין בין תדרים שונים של אור ולחוות חווית צבע שונה עבור כל אחד מהם, הופך את בעל הראיה הרגילה לבעל יכולת אבחנה טובה יותר. תיאורטית ניתן שיהיה אדם או בעל חיים שיחווה את המציאות רק בגווני אפור, אך יצליח באמצעותם להבחין יותר טוב מאיתנו בין תדרים שונים של אור. ניתן יהיה לומר עליו שהוא רואה יותר "צבעים" על אף שהוא רואה רק גוונים של אפור. 


2) התודעה כעולם תופעות חדש עבור המחקר המדעי

אנו מבינים שהצבעים, הקולות, הריחות ושאר התופעות הפנימיות אינן קיימות בעולם התופעות הפיסיקלי. ועם זאת יש להן קיום. קיום שהוא למעשה אפילו ממשי יותר מקיומו של עולם התופעות הפיסקלי, היות ויש לנו איתם מגע ישיר, ולכן הם אמיתיים. לעומתם עולם התופעות הפיסקלי עשוי להיות אשלייתי. איננו יודעים בוודאות שהוא שם אם לא דרך הפרשנות של התודעה. (ראה בפרק "מהי הוכחה" בפסקה "מהי ידיעה").

הבנת קיומו של עולם תופעות זה באופן טבעי מעוררת את הצורך לחקור אותו, להבין מה טבעו , מה החוקים השולטים בו וכן הלאה. למשל, את השאלה, מדוע אנו רואים דווקא את הצבעים שאנו רואים, והאם ניתן לחוות צבעים נוספים מלבד אלו המוכרים לנו, ניתן לשאול רק במסגרת חקר עולם התודעה. על אף שבנקודה זו הרעיון של חקר עולם התודעה נראה קצת מופשט, יש להבין שלעולם זה יש חוקיות משלו, "מכאניקה" משלו. למשל רגשות ומחשבות הינן תופעות של עולם התודעה. כשחוקרים את הרגשות שאדם חווה ניתן לראות שיש חוקיות מסוימת קבועה. למשל רגש הפחד תמיד מתייחס לעתיד ורגש הכעס תמיד מתייחס לעבר. אנו תמיד פוחדים ממה שיהיה, ותמיד כועסים על משהו שהיה (גם אם הוא קרה לפני שניה). גם אם אנו מדמיינים משהו שטרם קרה שמכעיס אותנו, זה כיוון שברגע שאנו מדמיינים אותו אנחנו חווים אותו בתודעה כמשהו שקרה.


3) מגבלות חקר התודעה

ברגע שאנו מדברים על חקר התודעה כעולם תופעות נוסף או חדש יש לקחת בחשבון את מגבלות חקר התודעה. ממה שידוע לנו כרגע, ניתן לחלק את החוויות שמכילה תודעת האדם לשלוש קטגוריות עיקריות בלבד: 
  1. תחושות (חוויות החושים כולל תחושות חום, כאב וכו')
  2. רגשות
  3. מחשבות.

איננו יודעים על חוויות נוספות שניתן לחוות בתודעה, אך אין זה אומר שהן אינן אפשריות.

כמו כן, מההתנסות אנו רואים שלכל אדם יש יכולת לבוא במגע רק עם תודעה אחת, והיא התודעה שלו. אין זה מחייב שזה אכן כך, ואכן בספרות הרוחנית או הדתית של מסורות שונות מופיעים תיאורים של מצבי תודעה גבוהים יותר בהם התודעה מתרחבת ומתמזגת כביכול עם תודעה של חיה, עץ או אפילו של האל, אך גם אם יש בכך אמת, אין זו ההתנסות של מרבית האנשים ולכן קשה לחקור טענות אלו. . . 

לבסוף, מלבד עצמנו, אין לנו כיום שום כלי מדידה שיכול לחקור באופן ישיר את החוויות בתודעה כלשהי.

כל המגבלות שתוארו אינן מבטלות את האפשרות לחקור את התודעה באופן מדעי, אך הן דורשות שימוש בשיטות אחרות מאלו שאנו משתמשים בהן היום – ועל כך ארחיב במאמר אחר העוסק בשילוב בין מדע פנימי לחיצוני.


4) היחס בין המציאות הפיסית למציאות התודעה 

אחת השאלות המשמעותיות העולות היא אודות מהותה של התודעה. מהי התודעה? האם היא עולם נפרד מהעולם הפיסי – ואז יש צורך בתפישת עולם דואלית, של שתי מציאויות הקימות זו לצד זו, או שהיא בעצם היבט לא מוכר ומעודן יותר של המציאות הפיסיקלית-אנרגטית "החיצונית". אנו רואים שיש התאמה מאוד גבוהה בין החוויות הנחוות בתודעה לבין העולם החיצוני. למשל, איננו שומעים צליל בצורה אקראית. אנו שומעים אותו כשחוש השמיעה מופעל, ומייצר אותות מסוימים במוח. כלומר החושים והתודעה באים במגע אחד עם השני ולכן צריך להיות מנגנון שמחבר בין השניים.